מפרשים:
4 לעדות זו אין מקבילה מדויקת אך תוכנה מצוי במשנת מקוואות הנזכרת לעיל.
5 העיד רבי צדוק על הזוחלים שקילחן בעלה אגוז שהן כשירים – הבעיה ההלכתית היא שמים חיים הם מים שלא היו בכלי. אם זרמו על גבי כלים או הוטו על ידי כלי, אין הם מים חיים ונחשבים אולי לשאובים. המשנה מוסרת שעלה אגוז אינו נחשב כלי לעניין זה. מעשה היה באהלייא ובא מעשה ללישכת הגזית והכשירו – אם כן גם זו עדות קדומה שהוכרעה כבר בימי הבית. איננו יודעים היכן אהלייא או אהליה כשם שאיננו יודעים היכן בירת הפליה. שתי ההלכות כתובות במעין חרוז במבנה ספרותי זהה. לשניהם מרכיבים מתוך עדותו של רבי צדוק.
6 במשנת מקוואות שנויים הדברים בצורה שונה.
7 ונוטפין שעשאן זוחלים סומך אפילו מקל אפילו קנה אפילו זב אפילו זבה יורד וטובל דברי רבי יהודה – אין זו עדות של רבי צדוק אלא מחלוקת נפרדת מימי דור אושה. שמותר להטות את הזוחלין ולהזרימן בעזרת מקל וקנה והם עדיין נחשבים למים חיים. הזב חייב לטבול במים חיים ולא די לו בטבילה במקווה. למעשה ההיתר מפליג בהרבה מאשר הדברים המיוחסים במשנתנו לרבי צדוק. רבי צדוק מדבר על הטייה בעלה אגוז שאיננו מקבל טומאה, ואיננו נחשב 'כלי'. ואילו רבי יהודה מדבר על הטיית המים בדבר שאמנם איננו כלי, אך גם אינו חפץ טבעי. בידיו או בעזרת אבן או מקל הוא מכוון את הטפטוף, לזרימה. גם לאחר ההתקנה אלו מים זוחלים לכל דבר, ואפילו נחשבים למים "חיים" הכשרים לטבילת זב ומצורע. עוד ממשיכה משנת מקוואות: "רבי יוסה אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו" – אין משתמשים בחפץ המקבל טומאה כדי להתקין זרימת מים, אבל מותר "לסייע" למים הנוטפים בעזרת אבן או מקל שאינו מקבל טומאה. סביר שרבי יהודה אינו חולק על כך, הרי גם הוא נותן דוגמאות מחפצים שאינם מקבלים טומאה. אבל רבי יוסי מנסח את הדוגמה בצורה משפטית. אם כן הרי שמשנתנו מצטרפת למשניות שבהן שתי דעות שאין ביניהן מחלוקת אלא רק הבדלי ניסוח. במקרה זה אין אלו רק הבדלי הניסוח אלא גם הבדלי מגמה ורמת ניסוח משפטית. שינוי הניסוח מלמד על תופעה היסטורית-ספרותית. כל תנא שנה את הלכתו בבית מדרשו ובשלב ראשון טרם נקבע ניסוח אחיד, עורך המשנה שנה את שני המונחים כאילו הם מחלוקת אבל אין כאן מחלוקת אלא כל אחד ניסח על דעתו, והעורך לא רצה לוותר על הניסוח השונה. ר"ש למשנת פרה פ"ב מ"ה מסביר תופעה זו: "שאדם חייב לומר בלשון רבו", ובשפתנו: העורך לא ערך ואיחד את המשנה אלא הביא את שני הניסוחים המקבילים. אמנם בדרך כלל הסגנון שבו התנא הראשון תנא קמא או "חכמים" אומר ניסוח סתמי ואחר כך נאמר "רבי פלוני אומר. . ." הוא סגנון של מחלוקת, אך לפעמים אין אלו אלא ניסוחים שונים. בדרך זו ביארנו, או הצענו לבאר, משניות וברייתות אחרות שבהן אפשר היה להבין שאכן במחלוקת עסקינן. במקרה זה אין אלו רק הבדלי ניסוח, אלא גם הבדלי מגמה ורמת ניסוח משפטי.
8 אבל בתוספתא שנינו: "מזחילין על גבי המת דברי רבי יהודה" מקוואות פ"ד ה"ח, עמ' 656. אם כן הוא חולק על רבי יוסי וסבור שמותר להזחיל לא רק על דבר המקבל טומאה אלא אף על דבר טמא ממש. רבי יוסי מתנגד למונח "תפיסת יד אדם", ורבי יהודה אינו חושש לכך. איננו יודעים מה סבר רבי צדוק להלן. הדוגמה שלו היא בעלה אגוז שאינו מקבל טומאה, אך ייתכן שרק מקרה הוא, וכך היה המעשה.
9 מים על גבי כלים
11 הטבילה במים זוחלים של מעיין נדונה במקורות מספר והרחבנו בכך בפירוש למקוואות.
12 משנת עדיות שונה ממשנת מקוואות בכך שבעדיות משתתף רק רבי צדוק. רבי צדוק מדבר במפורש בכלי שאיננו מקבל טומאה. כלומר בעצם הוא כרבי יוסי. כן מופיע במסכת עדיות מעשה קדום. לכאורה רבי יהודה ורבי יוסי חולקים בפרטי ההלכה של רבי צדוק. ברם, נותרה העובדה שבמקוואות ובעדיות לא רק אותו סגנון, אלא גם ששתי ההלכות א. רוב ומיעוט של זוחלין ונוטפים, ב. הטיה של זוחלים, מופיעות באותו סדר. לפיכך סביר יותר שאלו שתי מקבילות שאחת תלויה בשנייה. מסתבר שמשנתנו מכירה את מקוואות ומייחסת את שתי ההלכות לרבי צדוק, אף שההלכה השנייה איננה שלו אלא מאוחרת יותר. כן מוסיפה משנתנו את סיפור המעשה שאותו היא מכירה ממקור אחר. היא איננה מצטטת את מקוואות ומקוואות איננה מצטטת את עדיות.